loading...

הבלוג של זאפה

פורטיסחרוף שלי – שני דגן

/ תגובה אחת

"פורטיסחרוף" אני מסמסת לו. הוא עונה לי "איחוד". אני שולחת לו "חלום כחול". הוא מחזיר "אני מתגעגע".

אני יושבת בבית ושמה את "על המשמרת". עדיין זוכרת כל מילה. עדיין נצבטת מכל זעקה וכל תו. עדיין מחייכת איפה שחייכתי אז. באותן נקודות זכורות שמציפות בי את אותם שבבי נעורים. אני חוזרת לאותה נסיעה במונית שירות למועדון ה"סיטי הול" בחיפה באוקטובר 2006. אותה המתנה בתור לכניסה. לאותם פרפרים בבטן. אנחנו נכנסים פנימה להוטים. נדחפים הכי קרוב לבמה שאפשר. מדליקים סיגריה ומחכים. הציפייה לתחילת המופע, העלייה שלהם לבמה. הגיטרות שנשמעות פתאום ומנסרות את המתח. ההתגלות הכמעט אלוהית שאני חווה כשהם עולים לבמה. דפיקות הלב. שעתיים וחצי של אקסטזה, של זיעה, של תשוקה וכמיהה למוזיקה שליוותה את שנות התבגרותי, מתממשת באותו רגע במלוא הדרה.

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם יחד על במה והמחשבה שהנה אני הולכת לראות אותם שוב לא נותנת לי לישון. אני מחליפה אלבום. הפרפרים בבטן שלי ממשיכים. כמעט עשור אחרי אני עדיין שבויה באותה תחושה שבעולמי אין עוד מלבדם. יחד. ולחוד.

עוברת ל"1900?", ובתחושה אני בכלל ב-2005. אוקטובר, חוף אכזיב.

חלום כחול. יוחאי ואני קופצים, רוקדים, שרים, צורחים כל הבהרה בדיוק מרבי, כאילו שאם נפספס לרגע אות, נחרב את הרגע לו חיכינו שלוש שנים. שני קיבוצניקים בני עשרה. "השיר שלנו" קראנו לזה. ובעצם אנחנו קוראים לו כך עד היום.

בסוף ההופעה נשארנו לעמוד על החוף. הקהל התפזר לאט ואנחנו נשארנו "לעכל" את החוויה. נותרנו כמעט לבד במקום. על סיגריה החלטנו לנסות לקנות בירה לפני שנחזור לקיבוץ. שנינו עדיין לא בני 18, אבל החלטנו לנסות בכל זאת. והצלחנו. לצידנו עמדו כמה בחורים שנופפו על מנגל וסידרו שולחן גדול. סביב השולחן התחילו להתאסף בחורים נוספים. פתאום ראינו אותם, ברי ופורטיס מתקרבים. יושבים לאכול אחרי ההופעה. התחושה הזו שאתה נמצא מטרים ספורים ממושא כמיהתך היא תחושה מרגשת, אבל גם מפחידה. החשש מלהתקרב ולהתאכזב , לנפץ את הבועה שטיפחת במשך שנות נעוריך, מרתיעה. אבל אנחנו לא יכולים לזוז. רק בוהים פעורי פה. מסתכלים עליהם אוכלים. מדברים, צוחקים. המשכנו להביט בהם והתענגנו על כל רגע, על כל ביס של פורטיס בפיתה ועל כל שיפוד שברי אוחז בידו. זה היה ההדרן הטוב ביותר שראיתי בחיי ולעד כנראה, ישאר כזה.

 

על עצמי:

(שני דגן, עורכת תוכן בטלוויזיה וברדיו וסטודנטית לאמנות)

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *