loading...

מגזין זאפה מוזיקה//תרבות//הופעות

משינה גבירותיי ורבותיי- מאת נדב פרי

/ 0 תגובות

בחופש הגדול של שנת 1989, רגע לפני שהתחלתי כיתה ד׳, הזדמן לי לחצות לראשונה את האוקיינוס בטיסה ישירה אל הארץ המובטחת: אמריקה.

אחותי הגדולה ציינה בת מצווה כמה חודשים קודם ואני רכבתי על הגב שלה לעבר השדרה החמישית, הבית הלבן ודיסני-וורלד.

על הפסקול שילווה אותי למסע בכלל לא היה ויכוח. זה היה הקיץ שבו משינה הוציאו את אלבומם הרביעי ״גבירותיי ורבותיי״ שהיה תקליט האוסף הראשון שלהם.

חוץ משירים שככיבו בשלושת האלבומים הקודמים של הלהקה היו שם כמה בונוסים מהתנור: בדרך אל הים הנוגה, רני בפאריז הסטלני וריכוד המכונה שנע על הגבול שבין סמי חסידי לסמי מדנסי (בכל זאת משינה..).

את החבורה המגניבה של יובל בנאי הערצתי עוד קודם. שנתיים בערך…

כבר אז ידעתי שלהורים היתה כוורת ולנו יש משינה. זה לפחות מה שסיפרו לי.

שלושה שבועות וחצי בצפון אמריקה (היתה גם גיחה לקנדה) התערבבו עם צלילי האייטיז של משינה. ״רכבת לילה לקהיר״ בסאבוואי, ״ברחובות שלנו״ בסנטרל-פארק – ככה זה נמשך ונמשך, קלטת לבנה אחת בתוך ווקמן בצבע אדום ואזניות כתומות.

השנים חלפו, משינה התפרקה ואז התאחדה ואז שוב התפזרה (מישהו יודע מה הסטטוס שלהם עכשיו?).

הנאיביות של האייטיז פינתה מקומה לחסות סלולארית, הווקמן ואיתו גם הקלטת הפכו ודאי לסט צלחות פיקניק ממוחזרות אבל משינה נשארה הלהקה שלי. של הדור שלי. כי מי שגדל כאן בסוף האייטיז לא יכול היה שלא לרקוד לצלילי ריקוד המכונה. ריקוד המשינה.

 

נדב פרי מנהל תחום קשרי חוץ ותקשורת בחברת דלק קידוחים. עד לאחרונה היה עיתונאי ושימש בין היתר ככתב הפוליטי של חדשות 10 וכמגיש התכנית ״המטה המרכזי״. את הקריירה התקשורתית שלו החל בעת שירותו הצבאי ככתב בגלי צה״ל. לפני כשלושה חודשים, במהלך שעורר הד ציבורי, הודיע על עזיבתו את התקשורת לטובת עבודה בחברת דלק. יליד 1980, מתגורר בתל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *